פרשיית רחב - המשל החי / הרב אושר טביבי

א.
במהלך כיבוש יריחו מרגלי יהושע מקיימים את הבטחתם לרחב - מחלצים אותה ואת משפחתה ומניחים אותם מחוץ למחנה ישראל כפי שמתארים הכתובים :
וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:
המרגלים פועלים על פי הבטחתם. אולם יהושע משום מה חורג מן ההבטחה, ומכניס את רחב אל תוך מחנה ישראל :
וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ:
מהי החשיבות בהושבתה של רחב בקרב מחנה ישראל? מה ראה יהושע על כך?
כדי להשיב על שאלותינו ננסה להבין את משמעות האירועים הנוספים שעברו על ישראל בכניסתם לארץ, ואת משמעות הופעת סיפורה של רחב בהקשר הזה.
אך נתחיל דוקא בעיון בדבריה של רחב אל המרגלים :
יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם:
תיאוריה 'נפלה אימתכם עלינו' ו 'נמוגו כל ישבי הארץ' הם תוצאה של אירוע מכונן אחד:
'אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם'
חרדה אוחזת את רחב כביכול לא עברו 40 שנה מאז אותו מאורע, כפסוקי שירת הים ממש: "תיפול עליהם אימתה ופחד... עד יעבור עמך ד' ".
אם כן, אפוא שני אירועים היסטוריים מציינת רחב בדבריה:
1. קריעת ים סוף
2. מלחמת מלכי האמורי
בני ישראל בתקופתו של יהושע עומדים על סיפם של שני אירועים שדמיונם רב לשני האירועים הנ"ל:
1. מעבר הירדן
2. מלחמות ירושת הארץ
אנו מוצאים הקבלה סכמטית בין אירועי יציאת מצרים לאירועי הכניסה לארץ.
מעשה אבות - סימן לבנים! ההיסטוריה חוזרת, סופו של המסע לארץ המובטחת חוזר לראשיתו.
אירוע חשוב קטע את הרצף שבין מעבר הירדן למלחמות ירושת הארץ - עשיית הפסח. בני ישראל מצטרפים עם רחב אל עשיית הפסח. לכאורה עשיית הפסח היתה אמורה לבוא לפני חציית הירדן, כפי שפסח מצרים קדם לחציית ים סוף?
כדי לפתור שאלה זו נעמוד על הקשר שבין קרבן הפסח לשני ארועים נוספים החוצצים יחד איתו בין חציית הירדן לבין תחילת הכיבוש.

ב.
בפרק ה מתוארים שלושה אירועים מכוננים אותם חווים ישראל עם מעבר הירדן:
א. ברית מילה מחודשה לאחר ארבעים שנה (ב-ח):
ב. עשיית הפסח (ט-י):
ג. הפסקת ירידת המן (יא-יב):
מה הקשר בין אירועים אלה, ומדוע הם מתרחשים בנקודת זמן ספיציפית זו?
ראשית נשים לב כי ישנן נקודות משותפות רבות בין הלכות המן להלכות הפסח, נסקור אותן בטבלה:
פסח (שמות פרק יב) מן (שמות פרק טז)
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר
אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:
וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ
וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:
וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם:

מהי משמעות קשר זה?
נתבונן בתלונה שהקדימה את הורדת המן:
"מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"
בדבריהם טוענים ישראל כי משה ואהרון הם שהוציאו אותם ממצרים. למעשה, כופרים בני ישראל בכך שהקב"ה המוציאם ממצרים!
משה מבחין בכך וגוער בהם :
וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה':
לכן משה נאלץ להוכיח זאת מחדש "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
בריתות המילה והפסח, שנעשו עוד במצרים, הופרו והיה צורך ממשי בברית חדשה שתתאים לאותו הדור, דור של עבדים, שהיה זקוק לראות בעיניו ולא רק להאמין.
על כן בא המן כדי לאשר מחדש את הברית שנכרתה בפסח מצרים, ועל כן דיניו שוים לו, כפי שהראנו לעיל.
על בסיס הבנה זו של מהות המן נוכל להסביר את העובדה שבני ישראל לא מלו בכל שנות נדודיהם במדבר (כפי שמצויין בפרק ה' ).
המשמעות הבסיסית של ברית המילה כאמור בברית המילה של אברהם היא :
וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
מהות קבלתו של האל על ידי האדם היא בהשגחה הפרטית על בני הברית כפי שניתן להבין מהבטחתו של יעקב :
אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ; וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים
כפי שראינו לעיל, בני ישראל לא האמינו כי ה' הוא המוציאם ממצרים. אולי חשבו כי האל נשאר במצרים, ועל כן לא מלו את בניהם. כדי לחדש את הברית שנזנחה יש לתת הוכחה ברור שאכן וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה'. אשור זה מביא המן.
ברית המן החדשה החליפה, אם כן, את ברית המילה וממילא היא קשורה קשר מהותי גם לקרבן הפסח, המבטא את הברית הלאומית החדשה שנוצרה.
אם כן, זהו היחס: המילה היא הברית ההשגחה הפרטית ואילו הפסח הוא ברית ההשגחה הציבורית, כפי שניתן לראות במתן טעמו של הפסח :
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

ג.
בני ישראל אמנם פסקו מלמול את בניהם, אך לא פסקו מלחוג את הפסח. הפסח האחרון שנאכל נחוג בשנה השנית.
לאור דברינו לעיל, אין הדבר מובן מאליו. אף שהברית הפרטית נפגעה, הברית הלאומית נותרה על כנה. אך כזכור, לא זמן רב, כדברי רש"י :
מפני שהוא גנותן של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד
חטא המרגלים גרם לפגיעה גם בברית הפסח, הברית הכללית. המעפילים מוזהרים כי הינם עתידים למה שהיה אמור לקרות כבר לאחר חטא העגל :
אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם:
הקב"ה הסיר את עיניו מעל עם ישראל כפי שדימה לעשות כבר לאחר חטא העגל :
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ... כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:
לאחר חטא המרגלים כבר לא היה טעם בעשיית הפסח - הקב"ה אינו מצוי עם ישראל! נותרה לה רק ההשגחה הפרטית הניסית לה היו זקוקים ישראל. פג תקפה של ההשגחה הלאומית.
אם נסכם את האמור לעיל, בעומדם לפני הכניסה לארץ בני ישראל נמצאו במצב בו ירידת המן החליפה זה מכבר את ברית המילה, הברית הפרטית, שהופסקה, ואילו ברית הפסח, הברית הכללית, נזנחה כליל בעקבות חטא המרגלים.
על רקע זה אנו יכולים להסביר את רצף האירועים העובר על עם ישראל בכניסתו לארץ.
המרגלים ששלח יהושע מהוים תיקון לחטא המרגלים ששלח משה. מול מרגלי משה, שהביאו לחילול הברית הלאומית ולהפסקת עשיית הפסח, ניצבים מרגלי יהושע. הם מתקנים את החטא, ובכך מאפשרים להחזיר את ברית הפסח.
כאמור לעיל, רק שני אירועים מציינת רחב: קריעת ים סוף וכיבוש מלכי האמורי. רחב מתעלמת מכל תקופת המדבר, על כל סיבוכיה וקשיה.
בראיתה זו רחב מתקנת את המציאות. המרגלים מגלים למעשה כי אכן הוסרה הגזרה: פגה ההנהגה החלקית של תקופת המדבר והיתה כלא היתה. ה' שוב הולך בקרב ישראל.
רחב בעצמה קשורה גם היא לקרבן הפסח. אנו יכולים למצוא בהשוואה בין הצוויים לרחב לצוויים שנצטוו ישראל בפסח מצרים דמיון רב.
כגמול לעזרתה להם מציעים המרגלים לרחב :
הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה:
אין צורך בחוש דמיון רב כדי להיזכר במעשים שצוו בני ישראל ביציאתם ממצרים :
וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
הצלת ביתה, בדומה לבתי ישראל במצרים, נעשית על ידי סימון הפתח באדום. בדומה להתכנסות בבתים לעשיית הפסח על רחב לכנס את כל משפחתה לביתה.
רחב חוותה על בשרה ועל בשר משפחתה את פסח מצרים, בעת בה קרבן הפסח חוזר להתקיים על ידי עם ישראל.
כעת נוכל גם להשיב על בעיית המיקום של עשיית הפסח.
כדי לתקן את חטא המרגלים, מגיע הפסח במקביל לתקופה בה פסקה ברית מצרים – בין קריעת ים סוף למלחמת האמורי – בדיוק בנקודה זו מתחדשת שוב אותה הברית, בין חציית הירדן לכיבוש יריחו, ובעקבותיה כל הארץ.
בכדי להצביע על התיקון שמתרחש לנגד עינינו, ההיסטוריה כביכול משחזרת את עצמה אל הנקודה השפויה האחרונה בסדר הפוך: שליחת המרגלים, קריעת ים סוף, עשיית הפסח.
כיוון שהמציאות חזרה לאידיאליות של היציאה ממצרים אין גם צורך במן. אך כפי שראנו לעיל, המן בא במקום ברית המילה, ולכן שבו בני ישראל ומלו את בניהם. חודשה ברית אברהם, ישראל שבו להאמין בהשגחת ה' הפרטית עליהם.
מעתה ניתן לשוב לתכנית המקורית ולנחול את הארץ.

ד.
כפי שרמזנו לעיל, רחב מהוה ביטוי חי לכל התהליך הנ"ל.
דימוי חטאי ישראל לזנות מצוי בנביאים פעמים רבות, ואחד הביטויים המפורשים שלו נמצא בפתיחת ספר הושע :
תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה': וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן:
ונראה שחז"ל במדרש קשרו אף בין זנות רחב לחטאי ישראל:
אמר מר: אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה. אמרו: בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לסוף חמשים שנה נתגיירה
זנות רחב מקבילה לזנות ישראל במדבר. הזיהוי של ישראל כל אותן שנות מדבר כאשה זונה מאוד בולט בדברי הנביאים ובעיקר בדברי ירמיהו :
כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנה:
אמירת המדרש היא כי רחב מייצגת של עם ישראל, העם שזנה שב כעת לאלהיו. וכחלק מהתיקון התגיירה גם רחב.
האשה הזונה שבה לבעלה ומחדשת את ברית עלומיה. לכן לא נתפלא על דברי המדרש על פיו רחב נישאה ליהושע:
"רבי בון אמר צדיקים הלכו לשם, ויבואו כגון יוסף לאסנת, יהושע לרחב בועז לרות"
רחב, האשה הזונה, הפכה לאשת חיק ואשת איש. זו הסיבה להחלטתו של יהושע להכניס את רחב אל תוך מחנה ישראל. לאחר חידוש ברית המילה ועשיית הפסח שוב יכולה רחב להיכנס אל עם ישראל והפעם בתור אשת חיקו של יהושע.

ישועות זה סדר נזיקין / הרב ישראל סמט - עיון בראש פרק ארבעה אבות

סדר נזיקין בכלל, ומסכת בבא קמא בפרט נחשבים ללב ליבו של לימוד הגמרא, אבן הראשה של העיסוק בדברי תורה; על נושאי הנזיקין נכתבו אין ספור שיעורים, חידושים וספרים.
בהסתכלות פשוטה, הנזקים הם פגמים בעולם, קלקולים ביצירה השלמה. אם כך, מדוע העיסוק בנזקים עיקרי כל כך בדבר ה' אלינו? אילו תכנים רוחניים אנו פוגשים בסוגיות העוסקות בקלקול?
על שאלות אלה ננסה לענות תוך עיון בראש פרק 'ארבעה אבות', הראשון במסכת בבא קמא, העוסקת בנזקים ובמזיקין.

'אבות מכלל דאיכא תולדות'.
המשנה פותחת בהצגת 'ארבעה אבות נזיקין' – השור הבור המבעה וההבער. האבות מגדירים את סוגי הנזקים עליהם חייבה התורה, והם נלמדים מהמקרים המפורטים בפרשת משפטים .
סוגיית הגמרא פותחת בדיוק לשוני 'אבות - מכלל דאיכא תולדות'. כלומר, מתוך כך שסוגי הנזקים הוגדרו כאבות, הגמרא מצפה שיהיו להם גם תולדות. התולדות הם נזקים הדומים לאבות ועל כן חייבים גם עליהם.

אבות נזיקין או אבות העולם?
ננסה להתחקות אחר ההקשרים בהם מופיעה המילה 'תולדות'. מילה זו אינה מופיעה בדברי התנאים, על כן נבדוק את הופעותיה בתורה. אנו פוגשים בה לראשונה בספר בראשית .
מבלי להכנס למשמעותה המדוייקת של המלה תולדות בספר בראשית, נראה כי היא קשורה לילדים ולמעבר מדור לדור. ספר בראשית שעוסק בבריאת העולם ובניינו, מרבה לעסוק בברכה. הברכה באה מאת ה', ובדרך כלל משמעותה היא ריבוי צאצאים. במילים אחרות: ה'תולדות' בספר בראשית הן ברכת ה' לברואיו.
המלה 'תולדות' בתורה, מופיעה איפוא בהקשר חיובי. מסתבר איפוא, שהשימוש במילה 'אבות' כשהוא בא כדי להורות על קיומם של תולדות, חיובי אף הוא. המוליד ילדים, בונה את העולם. תובנה זו מבליטה את התמיהה העולה מכך שדווקא ביחס למזיקים המחריבים את העולם השתמש התנא בלשון אבות!
בדיקת השימוש במילה 'אבות' הבאה בהקשר הלכתי בדברי התנאים, מעלה שהתופעה רחבה אף יותר. הסוגיא הפותחת את המסכת מזכירה את המקומות בהם מופיעה המילה בדברי התנאים. בנוסף לאבות הנזיקין, מופיעים במשנה גם אבות הטומאות, ואיסורי מלאכה בשבת. בכל המקומות בהם מופיעים 'אבות', ההקשר הוא שלילי. טומאה ואיסור.
מדוע דווקא ל'אבות' בתחומים אלה, ישנן תולדות? כיצד צומחת ברכה ממקור שאינו חיובי?
האם סברו חז"ל שדווקא תחומים של הרס הם שיוצרים תולדות? האם הרע יוצר 'תולדות' יותר מן הטוב?

אבות מלאכה
נפנה תחילה לביאור השימוש במושג 'אבות' ביחס למלאכות האסורות בשבת. כידוע, מוזכרים בגמרא שני מקורות לאבות המלאכה בשבת:
א. סמיכות הצווי על השבת למלאכת המשכן -
מלאכת המשכן היא מלאכת בניינו של המשכן והקרבת הקרבנות. המשכן והמקדש היו דומים לבית אדם חשוב, והמלאכות שנעשו בהם היו נעשות בכל בית כזה.
ב. המילים 'מלאכה מלאכתו מלאכת' מופיעות בתורה לט' פעמים .
לפי שיטה זו מהפסוק נלמד מספרן של המלאכות האסורות. על חכמים היה מוטל לקבוע מה הן המלאכות המרכזיות בימי החול, והן אלה שנאסרו בשבת .
סוף דבר, המלאכות האסורות בשבת הן מרבית המלאכות המרכזיות בחיי אנוש.
אנו רגילים להתייחס לצד האיסורי שבאבות המלאכה, לעובדה שעשיית מלאכות מסויימות ותולדותיהן נאסרה בשבת. ברם, כפי שהתברר כאן, תוכנם העיקרי של איסורי שבת הוא מעשים שביום חול בונים את העולם.
התורה מצוה עלינו לחדול מלפתח את העולם ולבנותו במהלך יום אחד בכל שבוע, כדרך שהקב"ה עצר את בריאתו של העולם ביום השבת. נמצא שדווקא מפני חשיבותם של אבות המלאכה לבניין העולם, נאסרו מלאכות אלה ביום השבת.
אבות הטומאות
בניגוד לאבות שבת, שהן המלאכות הבונות את העולם, הטומאות נתפסות כדבר שלילי המרחיק את האדם מכל קודש. אבי אבות הטומאה הוא אדם מת, ואחד מהאבות – שכבת זרע. המשותף להם הוא הפסקה של חיים. הפסקה של חיי אדם, או זרע שלא מילא את יעודו ליצור חיים חדשים. השימוש כאן ב'אבות ותולדות' נראה פחות חיובי מאשר באבות ותולדות בשבת. עדיין מוטל עלינו לברר מפני מה השתמשו חז"ל בצמד החיובי 'אבות ותולדות' ביחס לטומאה, ונחזור לכך להלן.
תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן?
על פי זה, מובן מדוע תולדות שבת כיוצא בהן, בעוד תולדות הטומאה אינן כיוצא בהן. תולדות שבת דומים לאבות, ובונים את העולם כמותם. תולדות הטומאה אינם נעשים תולדות מחמת דמיונם לאב, אלא בגלל שנגעו בו . כלומר: טומאתם של התולדות נובעת מהפגישה עם מצב בו נפסקו חיים, ולא מהפסקת חיים ממש. על כן אין טומאת התולדות זהה לזו של האבות. האבות מטמאים גם אדם וכלים, ואילו התולדות אינן מטמאות את עצמת החיים של אדם או של מעשה תרבותי של האדם - כלים, אלא רק אוכלין ומשקין.
ביחס לנזיקין מתלבטת הסוגיא אם תולדותיהן כיוצא בהן או לא. על פי הנ"ל, אפשר שהגמרא מתלבטת בין שני סוגי תולדות. בין תולדות הדומות לאב, לבין תולדות היוצאות מהאב. הדמיון לשבת וטומאה מעלה משמעות נוספת. אפשר שההתלבטות היא אם אבות הנזיקין הם בוני עולם – כאבות שבת, או שהם דומים לאבות הטומאות.

בניין המשכן כילה את המזיקין
כדי להבין את משמעות אבות הנזיקין, נעבור לעסוק בעניין ה'מזיקים'. חז"ל מכנים את השדים – כוחות טבעיים המשחיתים את העולם, בשם 'מזיקים'.
בדרך הטבע, העולם שבונה האדם מתקלקל והולך. אדם שאינו שומר את ביתו, עתידים צמחים לעלות בו, תקרתו תיפול והבית כולו יחרב. "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת" (קהלת י,יח). כלומר: העצל שאינו מטפל בביתו, מביא לכך שיהרס. "... וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר" (ישעיהו כד,יב) - שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו . על צורתו של שד זה אומרת הגמרא: אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא . השד המזיק את הבית נוגח כשור!
כנגד כוחותיו ההרסניים של הטבע, עומד האדם ובונה, ובניינו מרחיק את הכוחות המזיקים.
כאמור לעיל, בניין המשכן (ממנו נלמדו אבות המלאכה בשבת) מסמל את בניין העולם. על פי זה מובנים דברי חז"ל המספרים שבניין המשכן סילק את המזיקים :
ויהי ביום כלות משה, אמר ר' יוחנן מהו ביום כלות? לשון כילוי.
ביום שהוקם המשכן נתכלו המזיקין מן העולם,
שעד שלא הוקם את המשכן היו מזיקין מצויין בעולם...
בניין המשכן, סילק את המזיקין מן העולם, חיזק את כוחות הבניין וכילה את כוחות ההרס.
בהמשך אותו מדרש מתואר אחד מן המזיקים:
כיצד עשוי? ראשו דומה לעגל, וקרן אחת יוצאה מתוך מצחו...
המזיק, הדומה לעגל, הוכרת ביום הקמת המשכן. כאמור לעיל, המשכן מסמל את בניין העולם כנגד המזיקים. העגל – אחד מהמזיקים, כלה מן העולם ביום הקמת המשכן. כלומר: המשכן כיפר על מעשה העגל .
השד הדומה לעגל, לשור צעיר, כלה מן העולם ביום הקמת המשכן. 'מזיקין' אין יותר. אך 'אבות נזיקין' במסכת בבא קמא, יש ויש. האם אבות הנזיקין מחריבים את העולם כדרך ה'מזיקים' קודם בניין המשכן?

אבות הנזיקין
כדי להבין את יחסם של חז"ל לאבות הנזיקין, נתבונן בתפקיד אבות הנזיקין בעולם העתיק.
א. השור היה בהמה חשובה ביותר במשק הבית. הכתוב אומר: בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר . כוונת הפסוק היא שבהעדר 'אלפים' (= שוורים), אין תבואה בבית. הפסוק מוסיף שרק בכוח שור החורש את השדה תצמח תבואה רבה. השור היה בהמת החרישה החזקה ביותר, ובכוחה הושגו 'רב תבואות'.
בכוחו של הבקר השתמשו לא רק לחריש ולמשא, אלא גם בשרו וחלַבו נאכל. אין זה מקרה שהאות הראשונה של הכתב העברי, היא 'אלף', שמשמעה שור, כמו בפסוק שהובא לעיל. צורתה של האות אלף הקדומה היתה ציור ראשו של השור .
ב. קשה להפריז בחשיבות הבור בעולם העתיק. הבור שימש לאגירת הדבר החשוב ביותר לחיים – המים. האלילים מדומים בנביא ל"בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב,יג). ומנגד, בור שמכיל מים בלא לאבדם, מחיה את בעליו. שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ (משלי ה,טו). בכל מקום בארץ בו נמצאים בתים עתיקים, צמודה להם מערכת של איסוף מים לתוך בור. בורות שלא שימשו לאיסוף מים, שימשו לאכסון וכמקור לחציבת אבני בניין.
ג. ביחס למלה 'מבעה' נחלקו רב ושמואל אם הכוונה לאדם או לשור.
פירוש המלה 'מבעה' אינו מבורר. אם נפרש כמ"ד מבעה זו השן , משמעות המלה היא מלשון גילוי. אפשר ששן הבהמה מתגלה בבואה לאכול, או שהשדה מתגלה ונחשף כתוצאה מאכילת צמחייתו. לעיל הסברנו את חשיבות הבקר לעבודת האדם. הבקר והצאן חשובים מסיבות נוספות. בעלי החיים שמשו למאכל, ומהאוכל (את השדה) יצא מאכל. חשיבותם של בעלי החיים נבעה גם מגיזת צמרם ומעורם. הללו שמשו תמיד את בני האדם לעשיית מלבוש. מעניין שאף המלבוש קשור לגילוי ולכיסוי. הבגד הראשון אותו עשה הקב"ה לאדם הראשון היה עשוי מעור. בין מלאכות שבת, שכבר הראינו שעוסקות בבניינו של עולם, מופיעים גם הכנת אוכל מבעלי חיים, ושימוש בעורם ובצמרם.
ד. אב הנזיקין הרביעי הוא ההבער. האש היא יסוד התרבות האנושית כולה. היא משמשת למאור, להכנת אוכל ולמלאכות רבות. דומה שאין צורך להוכיח שהתרבות האנושית בנויה על שימוש באש. גם בבית המקדש בערה אש תמיד על המזבח, ובמנורה האירה אש . ההבערה היא כמובן גם אחד מאבות המלאכה בשבת.
נמצאנו למדים שארבעה אבות נזיקין הם בוני עולם. כמעט שאין לתאר את התרבות האנושית הקדומה ללא בהמות עבודה, בשר למאכל, צמר לבגדים, אש ובורות מים. זו הסיבה להתיחסות החיובית המשתמעת משימוש הלשון 'אבות ותולדות' ביחס לאבות הנזיקין.
ברם, מתוך דברי התורה והדגשתם במשנה אנו לומדים שכוחות אלה – בוני העולם, הם גם מחריביו.
המים החריבו את העולם במבול; האש שימשה את הקב"ה להחרבת סדום ובעלי החיים היוו תמיד איום על האדם, על חייו ועל מזונו.
נשתמש במים כמשל. הקב"ה היה צריך לסלק את המים מעל פני האדמה כדי לאפשר לעולם להווצר. עם זאת, ללא מים אין חיים. עליהם להגיע בכמות מתאימה ובצורה מרוסנת, כדי שיוכלו להועיל ולא להזיק. בדומה לכך אף האדם הבונה את עולמו צריך ללמוד לרסן את כוחות הטבע. עיקר כוחו של האדם בבניין העולם נובע מניצול הטבע לטובתו. האדם למד להשתמש בכוחות נוספים על כוחו שלו על מנת לבנות את העולם. ברם, שימוש זה בטבע גובה מחיר: כוחות חיים שאין מרסנים אותם ושומרים עליהם, יכולים להחריב ולהזיק. נמצאנו למדים שארבעה אבות נזיקין משמשים ביד האדם לבניין העולם, אך סכנתם מרובה והם עלולים גם להזיק.

תולדותיהם כיוצא בהן – לקיים מילי דנזיקין!
הכרעת הסוגיא שכמעט בכל הנזיקין 'תולדותיהן כיוצא בהן', פירושה איפוא שאבות הנזיקין הם כאבות שבת. אלו ואלו הם בוני עולם, ותולדותיהם כמותם. ה'מזיקים' כלו מן העולם. אך בכל זאת עלינו לרסן את מעשינו: לעצור את בניין העולם יום אחד בשבוע, ולנתב את הכוחות הבונים בהם אנו משתמשים באופן שלא יזיקו.
אבות הנזיקין אינם רוע שיש להמנע ממנו, אלא כח טוב, שצריך להשתמש בו, אך לרסנו ולכוונו.
הבנה זו מבהירה לנו את דברי רב יהודה : האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. החסידות עליה מדבר רב יהודה, אינה רק המנעות מלהזיק. גם מי שאינו עוסק בישובו של עולם אינו מזיק. החסיד מכיר את הפוטנציאל והסכנה שבכוחות הפועלים בעולם, הוא משתמש בהם, ויודע לנתב אותם לטובה.

חיים ומות – רע וטוב?
לאחר שלמדנו שאבות שבת ונזיקין הם בוני העולם ועל כן נקראו בשם 'אבות', עלינו להסביר מפני מה אבות הטומאות שעניינם הפסקת החיים, מכונים אף הם 'אבות'?
כדי להשיב על כך נתבונן בדברי הגמרא :
אמר ריש לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו - אנו לא באנו לעולם.
דברי ריש לקיש מתייחסים לחטא העגל. מתן תורה ביטל את המוות מן העולם, וחטא העגל החזירו. ריש לקיש מבאר, שאילו לא היו אבותינו חוטאים ולא היו מתים, לא היה צורך בהעמדת דורות נוספים.
יש לשים לב שהעגל – שור צעיר, מאבות הנזיקין, הוא שהחזיר את המות. באופן מפתיע, ריש לקיש ראה בחטא העגל שהחזיר את המות לעולם, את צדו החיובי: אלמלא אבותינו חטאו – לא היו תולדות, לא היינו אנו באים לעולם! אלמלא המות לא נבראו חיים חדשים.
רעיון זה נכון ביחס לכל המזיקים. אלמלא היו הדברים מתיישנים ונהרסים, אלמלא היו הבתים נופלים, לא היה צורך ולא היה מקום לכל בניין והתפתחות חדשים. תנאי להתפתחות מתמדת הוא הרס של הישן.
תובנה זו מעמיקה עוד את משמעותם של אבות הנזיקין. עד כה עסקנו בצד החיובי שלהם, בהיותם בוני עולם שעלולים גם להרוס. והנה לפי דברי ריש לקיש, ללא הרס לא היה כלל מקום לבניין. רק בגלל הטבע ההורס תמיד את מעשי האדם, ישנו מקום לבניין האנושי. במילים אחרות: אמנם בנין המשכן סימל שלב חדש ביכולת האדם ליצור ולבנות. כלו המזיקים מן העולם. אך גם עכשיו, אנו זקוקים למידה מסויימת של הרס, בלעדיה לא תהיה אפשרות להמשך הבניין.
הטומאה היא איפוא ביטוי של יכולת התחדשות. רק במקום שישנם חיים תתכן טומאה. על כן גם אבות הטומאות, הוכתרו בכינוי 'אבות' בגלל הפן החיובי שיש בקיומם.

חצי נזק צרורות
למסקנת הסוגיא, ישנה תולדה אחת מתולדות הנזיקין, שאינה כיוצא באב: חצי נזק צרורות. הצרורות הם רגבי אדמה ואבנים הניתזות מתחת לרגלי הבהמה בהליכתה. המיוחד במעשה זה הוא שאינו מכוון. האדם מנצל את כוחה של הבהמה כדי לבנות וליצור. לעיתים, כשאינו משגיח על מעשיה, משתמשת הבהמה בכוחה כדי להזיק. אך עיקר שימושו של האדם בכחה של הבהמה הוא לטובה. הצרורות הם מעשה לא מכוון, לא של הבהמה ולא של האדם. יתכן שכמעט אין אפשרות לעשות מעשה חיובי, בלא שיהיו לו 'צרורות', תוצאות בלתי מכוונות. עובדה זו, היא תוצאה הכרחית של ריבוי עשייה וריבוי חיים. בהמה גורמת בהכרח בהליכתה לתוצאות לא רצויות.
הצרורות הם חלק הכרחי בעשייתה של הבהמה, חלק שכשלעצמו אינו מכוון ואינו יכול להיות מכוון לבניין. בכך דומים הצרורות לטומאות: הפסקת החיים הכרוכה בטומאה מאפשרת את הבניין, והצרורות הם תוצאה שלו. שניהם אינם חלק ממעשה הבניה עצמו.

ישועות זה סדר נזיקין
על פי דברינו תתבאר משמעות דרשת ריש לקיש המצמידה את הנזיקין אל המלה 'ישועות' . אפשר שאין הכוונה רק לישועה מן הנזק. אבות הנזיקין מקדמים את העולם ואת האדם. סדר נזיקין מאפשר קיומה של חברה שנזקיה מועטים, ומתוך כך האבות הללו עצמם מושיעים את האדם ותולדותיהם כיוצא בהן לטובה.